מירי לוין-רוזליס                                                                                     מרץ 2016

פרופסיה[1] מוגדרת כסוג מיוחד של עיסוק שיש לו יוקרה וכוח ייחודיים לו, אוטונומיה מקצועית, וגם הסדרה חוקית. דוגמאות טובות הן לשכת עורכי הדין, לשכת רואי החשבון, הסתדרות הפסיכולוגיים, וגם כמובן רפואה ומקצועות הסיעוד או הוראה, וכדומה. תחומי עיסוק רבים שואפים להכרה בהם כפרופסיה, והתחום של הערכת תוכניות אינו יוצא דופן. הדיונים והוויכוחים על ההערכה כפרופסיה ובעיקר על הסמכת מעריכים, התחילו בארצות הברית בסוף שנות ה-60, והם מתלקחים מדי פעם מחדש. גם בארץ עולה הדיון פעמים קרובות.

אציג תחילה את המושג של “פרופסיה”, את המצב בארץ וקצת בעולם, ואסיים בעיקרי הדיון המתמשך בנושא, וגם קצת אופטימיות.

פרופסיה:

לפרופסיה ישנם חמישה מאפיינים עיקריים:

1. העיסוק בתחום הוא עיסוק מלא ובתשלום (full-time ולא השלמת הכנסה)
2. קיום הכשרה ייעודית, בדרך כלל אקדמאית
3. ייסוד של אגודה מקצועית, (רצוי לאומית ולא מקומית)
4. ניסוח קוד אתי
5. קיום הסמכה מוכרת על ידי החוק (כולל הסדרה ופיקוח)

כלומר מדובר בתחום עיסוק שאוחז בתחום ידע מוגדר, שמוכר כתחום מובחן על ידי העוסקים עצמם, על ידי הציבור ועל ידי החוק.

במצב הזה כולם מרוויחים. הציבור מרוויח מכיוון שהוא מובטח (יחסית) שבעל המקצוע, הפרופסיונלי, עבר הכשרה, קיבל רישיון, הוא כפוף לקוד אתי וניתן לסמוך עליו, או מצד שני להתלונן. אנשי הפרופסיה מרוויחים מכיוון שהתחום סגור בפני חדירה של אנשים חסרי הכשרה שפוגעים ביוקרה ומורידים מחירים. לאנשי המקצוע הפרופסיונליים יש אינטרס לשמור על שמם הטוב, ועל יוקרת המקצוע, מה שמבטיח פיקוח עצמי על הרמה המקצועית של העוסקים בתחום, שגם הוא תורם לשני הצדדים, לפרופסיונלים וללקוחות.

בתהליך ההסדרה של פרופסיה מבחינים בין שלושה מושגים עיקריים. הסמכה מקצועית (Certification); הכרה בתוכניות הכשרה שקיימות (accreditation) ומתן רישיון עיסוק (licensure) שזה מסמך לגלי והליך שמעוגן בחוק.

מתן רישיון עיסוק (רישיון הוראה, רישיון עיסוק ברפואה או עריכת דין) הוא המשמעותי ביותר מבין השלושה, מכיוון שיש לו משמעות חוקית.

הערכה איננה פרופסיה. כל אחד יכול להיות מעריך. אין חסמי כניסה. אין גוף רשמי שנותן תעודה ועושה רגולציה.

אם בודקים את נושא ההערכה בישראל כלפי חמשת המאפיינים התמונה איננה אחידה.

1. משרה מלאה רוב המעריכים בישראל אינם עובדים בהערכה כמשרה מלאה. יתרה מזו, רובם אינם מגדירים עצמם כמעריכים, אלא חשים שייכות רבה יותר לתחום המקצועי שממנו באו (עו”סים, סוציולוגים…). בשנים האחרונות יש שיפור מסוים בנטייה הזו, בעיקר מכיוון שגופים רבים הקימו יחידות הערכה פנימיות. אבל גם העובדים ביחידות האלה, בחלקם הגדול אינם עובדים במשרה מלאה.

דבר זה נכון גם בארצות הברית וברוב מדינות העולם.

2. הכשרה ייעודית אקדמאית – כל התוכניות האוניברסיטאיות לקראת תואר להכשרת מעריכים נסגרו. קורסים יחידים בהערכת תוכניות מצויים בהרבה מחלקות באוניברסיטאות (גיאוגרפיה, כלכלה, סוציולוגיה, חינוך). במקביל ישנן באוניברסיטאות תוכניות להסבת מורים אקדמאיים לרכזי הערכה בית ספריים, שזוכות להכרה של הראמ”ה.

במספר מכללות (סכנין, בית ברל וסמינר הקיבוצים) מתקיימות תוכניות לתואר שני בהערכה בחינוך. במכללות אחרות מתקיימת תוכנית להסבת אקדמאים לרכזי הערכה בית ספריים (למשל דוד ילין ואורנים).

ההתעקשות של גף הערכה ואחר כך של הראמ”ה שרכזי הערכה בית ספריים יהיו בעלי תואר שני ייעודי בתחום, נובעת מהבנת החשיבות של הכשרה אקדמאית ייעודית למיצוב של עיסוק כתחום מקצועי יוקרתי.

נכון להיום אין שום תוכנית אקדמאית להכשרת מעריכי תוכניות. מצד שני ההשכלה האקדמאית של אנשי ההערכה היא גבוהה, כמעט לכולם תואר שני, ולחלק גדול מאד גם תואר שלישי.

המצב דומה ברוב מדינות העולם. יש מעט תוכניות לתואר בהערכת תוכניות. עשרות בודדות בארה”ב (שיש בה אלפי קולג’ים ואוניברסיטאות). בחלק גדול מהתוכניות האלה הערכה באה עם עוד משהו (תכנון והערכה, ייעוץ ארגוני והערכה וכדומה).

הכשרה מקצועית שלמה או חלקית, עם ובלי הסמכה נעשית בארץ על ידי גופים רבים: עמותות למיניהן (מתן, שתיל, מידות ואחרות), מכללות, אוניברסיטאות ומרכזי פסג”ה. הסמכה מדברת על הכשרה שיש בסופה תעודה. הבעיה איננה במתן תעודה, אלא בהכרה (accreditation) באותה תעודה. וכאן השאלה היא כמובן מי מכיר בתעודה. הגוף היחיד בארץ שנותן הכרה רשמית לתעודה הוא הראמ”ה שנותנת (או לא) הכרה בתוכניות להכשרת רכזי הערכה בית ספריים. אלא שרכזי ההערכה בית ספריים הוא תחום נישה, צר וייעודי.

3. אגודה מקצועית לאומית – איל”ת[2], האגודה הישראלית להערכת תוכניות נוסדה כבר ב-1998. מאז קיימה 14 כנסים, עשרות סדנאות וימי עיון, אירחה אורחים רבים מחו”ל, ניסחה קוד אתי, יצרה שותפויות עם אגודות בחו”ל ופרויקטים משותפים, בנתה ומתחזקת אתר בשלוש שפות, ועשתה פעולות נוספות לקידום המקצוע והמקצועיות. איל”ת מופעלת על ידי מתנדבים וסובלת ממחסור חמור במשאבים מה שמונע ממנה לעשות פעולות שיווק ומיתוג ולחזק את כוחה בקרב המעריכים.

נכון להיום ברוב מדינות העולם יש אגודות לאומיות להערכה. חלקן, בעיקר במדינות מתפתחות, יוסדו על ידי הבנק העולמי או גופים מתערבים אחרים.

4. ניסוח קוד אתי – בפעולה משותפת של חלק גדל מחבריה, ניסחה איל”ת לפני כמה שנים קוד אתי שמשמש רבים מחבריה בעבודתם השוטפת.

לרוב האגודות הלאומיות והבינלאומיות יש קוד אתי.

5. הסמכה מוכרת – כפי שכבר ציינתי אין בישראל הסמכה מוכרת על ידי החוק. יש הכרה של הראמ”ה בתוכניות להכשרת רכזי הערכה בית ספריים.

האם יש סיכוי שההערכה תהפוך לפרופסיה? מה נחוץ לשם כך, ומה מפריע?

במדינת ישראל, וגם במדינות אחרות בעולם אין הכרה של החוק (רישיון בעקבות הסמכה) בעבודתם של מעריכים. אם מוותרים על הסדרה חוקית, נשאר תהליך הסמכה של גוף מרכזי. גם זה כמעט ולא קיים. למיטב ידיעתי, המדינה היחידה שבה יש ניסיון להסמכה מרוכזת של מעריכים היא קנדה, וגם זה חלקי, וולונטרי וקטן (סדנה בת ארבעה ימים).

מטרת ההסמכה היא להגביל את העיסוק בהערכה לאלו שעומדים בדרישות מסוימות, שיש להם יכולת מקצועית מוכחת. הלקוחות הם לכאורה המרוויחים הגדולים של עניין ההסמכה אלא שסביר שהם אינם מודעים לשאלה מה זו בכלל הערכה איכותית, אין להם בסיסי השוואה לאיכות או לאלטרנטיבות. בוודאי בהערכה שיש בה כל כך הרבה גישות ואופני פעולה.

בנוסף, הערכה היא שירות. על מנת להעריך שירות יש לבחון את מקבל השירות, וגם לקחת בחשבון את האינטראקציה ואת התרומה הישירה או העקיפה שיש למקבל השירות מעבודת ההערכה.

להערכת תוכניות (עוד יותר מאשר להערכה חינוכית) יש בעיה נוספת. היא נתפשת כמשהו שכולם, ובעיקר אנשי מקצוע עושים ממילא. שכל אחד עם ידע בתחום תוכן (בשונה מידע בהערכה) יכול לבצע.

על מנת למנוע את המצב הפרוץ הזה, יש צורך להגדיר לפרופסיה גבולות. להגדיר מה בפנים ומה בחוץ. האגודה האמריקאית להערכה (AEA – American Evaluation Association) ניסחה מסמך עקרונות למעריכים (AEA’s Guidelines Principles for Evaluators), אלא שהם לא הצליחו להגדיר הערכה. הקווים המנחים של ה-AEA אינם כוללים הגדרה כזו. בתהליך הניסיון לנסח, הסתבר להם ש”הערכה” פרושה דברים שונים לאנשים או גופים שונים, וכל פירוש משמעותו פרקטיקה שונה, דיסציפלינה שונה, מתודולוגיות שונות והשקפות עולם שונות.

ללא הגדרה כזו לא ניתן יהיה להגן על הסמכה או על אי מתן הסמכה. כל עו”ד טוב יוכל לטעון שמדובר באי הסכמה ולא בחוסר יכולת מקצועית.

אפשרות אחת היא צמצום ובחינה של מעריכים רק על מתודולוגיות מסוימות. אבל אילו? על מנת לענות לשאלה אנחנו חייבים לדעת מה אנחנו מצפים ממעריך. אלא שהסיכוי להשיג הסכמה רחבה כלשהי מה הכרחי למעריך לדעת הוא לא גבוה. ומיד עולה השאלה מה זו עבודת הערכה טובה? מה שאיכותי לאחד אינו איכותי למי שהתחנך בדיסציפלינה אחרת, או מחזיק בהשקפה שונה.

בהתייחס לכל אלה, איך יוצרים מערכת ציינון שהיא מדויקת מספיק ואמינה מספיק כך שתבחין היטב באנשים שמעל או מתחת לקו החיתוך של עובר/לא עובר? קו חיתוך שאפשר להגן עליו גם מצד התוכן וגם מבחינה משפטית. עם התאמה של בחינה לקהלי יעד שונים (מעריך שעובד כמותית לעומת איכותנית. חיצוני לעומת פנימי), והשוואת סטנדרט הבחינות ביניהן (גם בין מועדים וגם בין סוגים). שלא להזכיר את ההחלטה על סוג משוב. האם עבר לא עבר או מדורג? האם התוצאות תהיינה גלויות לציבור או חסויות (שיש לזה משמעות כלכלית גדולה)?

כל זה מוביל אותנו לדיון הבא ששואל מה הוא גוף הידע של ההערכה?

האם יש להערכה גוף ידע ייחודי?

כותבים שונים כולל אני התייחסו באופן כזה או אחר לסוגיה.

מייקל פטון טוען שלהערכה יש ידע טכני ספציפי; מחויבות לייעול ידע; כישורים ייחודיים: תקשורת; המשגה; ייעוץ; מתוחכמות פוליטית וארגונית; יכולת הצגה בכתב ובע”פ.

דונה מרטנס מדברת על שלושה גופי ידע: 1. ידע ספציפי להערכה: תיאוריות ומודלים של הערכה, הנחות פילוסופיות, וידע איך מבצעים הערכה. 2. שיטות מחקר. 3. ידע שבא מתחומים אחרים כמו: מינהל, עסקים, תקשורת, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדע המדינה, כלכלה, אנתרופולוגיה.

מרטנס טוענת עוד שמכיוון שמעריכים מגיעים ממקצועות שונים גם הסוציאליזציה שלהם למקצוע היא שונה, גם תוכניות ההכשרה המעטות שישנן שונות זו מזו. ולכן גם הזהות המקצועית איננה אחידה.

בפרק 2 בספרי “הערכה? בואו נדבר על זה: התיאוריה והפרקטיקה של הערכת תוכניות”[3]. אני טוענת שהוויכוח אם הגישה ההומניסטית או הגישה המערכתית הן הגישה הנכונה, או אם צריך רק הערכה במערך ניסויי או שצריך עירוב שיטות, אלו וויכוחי סרק. כל אלו ועוד הם חלק מליבת הידע של ההערכה. אם נבחן מה עושה ההערכה נראה שבכל השיטות, הגישות, הדיסציפלינות והמתודולוגיות, עושים המעריכים דבר אחד – מטפלים במידע, מתוך כוונה להפוך אותו לידע. המעריכים אוספים נתונים, מעבדים נתונים, מנתחים נתונים ומפרשים נתונים, ומעבירים אותם הלאה כמשוב או כדו”ח כדי לעזור למוערכים לעדן, לעדכן ולהעשיר את הידע שלהם. ליבת הידע של ההערכה זה לייצר ידע. בשונה ממחקר מדעי לא מדובר בידע לשמו. כשמדובר בהערכה הידע שהיא מייצרת הוא אמצעי שעוזר לפעול בעולם האמיתי. השילוב הזה של ייצור ידע שמכוון לפעולה מעשית מידית, בתנאי אמת הוא ייחודי להערכה.

מי יסדיר את התהליך? מי יגן עליו? מי יממן אותו? מי יקבע את הסטנדרטים?

גם אם נניח שהנושא פתור והסכמנו על ליבת הידע, והסכמנו על דרכים לבדוק את מיומנותם של המעריכים, יש עוד היבט שחשוב לזכור. הסמכה משפיעה על יכולת ההשתכרות של המעריכים. הנכשלים עלולים לצאת נגד וגם אפילו לתבוע בבית דין. כשאין למסמיכים סמכות חוקית, מה יגן עליהם בפני הכפשות ותביעות?

בעיה תקציבית ענקית היא בכלל להפעיל מנגנון הסמכה (לחבר בחינות, להפעיל אותן, לבדוק אותן). במצב היום יעשה הדבר כנראה על ידי מתנדבים, איך נמיין את הבוחנים שיהיו די מקצועיים? מי ימיין את הבוחנים?

מי ישגיח שתהליך ההסמכה אכן מתקיים. שאנשים לא מוסמכים לא נכנסים לתחום? איך יוצרים מנגנון אכיפה? בפרופסיות אחרות זהו עקב אכילס.

ובכל זאת, נניח שנרצה ללכת לתהליך כזה בארץ, עולות סוגיות נוספות: הסמכה היא תהליך מורכב מכל זווית: ארגונית, כלכלית וקונספטואלית. צריך לבחון את ההכשרות, את התהליכים בשדה, וזה גם לא תהליך חד פעמי שמתגייסים ודי, אלא המשכי ומשתנה. מי יהיה זה שייתן את ההסמכה? מי יממן? מה העלויות? והבעיה החמורה מכל, מה המשמעות המעשית של הסמכה כזו? איך גורמים לכך שהציבור יכבד את ההסמכה הזו ללא הסדרה חוקית?

ויש גם טענה של כמה סוציולוגים שהתקופה הפוסט-מודרנית היא תקופה של דה-פרופסיונליזציה. הפרופסיות נחלשות ומתפרקות. מקצועות מסורתיים נעלמים, משתנים, מתפצלים או מתאחדים בתהליכים מואצים. דוגמה טובה היא רפואה. עדיין פרופסיה ממוסדת, שהולכת ומשנה את פניה, מתפצלת למיומנויות משנה שהולכות ומתרבות, מכניסה תחת כנפיה טכנולוגיה, מחשוב ומקצועות אחרים, ומצמיחה לידה תחומים כמו רפואה אלטרנטיבית ורפואה משלימה בתחומים שלפני עשור לא היו נקראים “רפואה”. כל זה מביא לכך שהמשמעות המוסדית והציבורית הממוסדת של “פרופסיה” הולכת ונעלמת. אז למה לטרוח?

כל השאלות האלה אינן ייחודיות לישראל. הן נשאלות בכל העולם.

בקיצור – הרבה מאד בעיות טכניות ומהותיות שלא מאפשרות את התהליך, מכיוון שהן כרגע לא פתירות.

אז מה? מתייאשים?

אישית אני מאמינה שאסור לנו להתייאש.

כאשר מדובר בהסמכה ישנן שתי גישות עיקריות:

1. גישת ההתפתחות המקצועית – לפיה המטרה העיקרית היא פיתוח מקצועי ואבטחת הרמה המקצועית של העוסקים בתחום.
2. רישוי – גישה רגולטורית שמענישה מי שעוסק בתחום ללא היתר חוקי.

כאשר מדובר בישראל הגישה הראשונה היא השולטת בכיפה. האתוס של הערכת התוכניות בישראל, באופן שהוא קצת שונה מחלקים רבים בעולם, וגם שונה מהערכה חינוכית ברובה, היה תמיד מכוון ללמידה וקידום ולא לפיקוח ובקרה.

איל”ת, האגודה הישראלית להערכת תוכניות, הגדירה מלכתחילה את החזון שלה כאגודה מקצועית שעוסקת בפיתוח מקצועי של העוסקים בתחום. גם גופים אחרים בארץ שעוסקים בהכשרת מעריכי תוכניות מכוונים לשם.

האם ניתן למנף את הגישה הזו להסמכה בגישת ההתפתחות המקצועית?

אני מאמינה שחשוב לנסות.

אז מה כן אפשרי? התמקצעות ומיתוג.

אילו משאבים יש לנו?

• אגוד מקצועי – איל”ת
• ציבור של מעריכים טובים ואכפתיים בעלי השכלה גבוהה ומגוונת (לאו דווקא בהערכה)
• יצירתיות רבה בתחום הערכה
• גופים חזקים שתומכים בהערכה באופנים שונים (ביטוח לאומי – מפעלים מיוחדים, ברוקדייל, הראמ”ה מטח, עמותות וקרנות וגופים מתערבים)
• יוזמות וכנסים של איל”ת ושל גופים אחרים

מה מתחייב מכך?

• התגייסות. החלטה אישית (וארגונית) שזה חשוב
• חיזוק איל”ת. חברות. השתתפות. פנייה אל וגיוס של אנשי הערכה שלא במעגל. יש חשיבות מאד גדולה לארגון מקצועי בלתי תלוי.
• איגום העשייה לכיוון של התמקצעות:
  • בניית מערכת חניכה mentoring (בתחילה וולונטרית בהמשך בתשלום)
  • בניית מערכת ייעוץ ו-supervision
  • עידוד ועדות היגוי להערכה ופורומים ייעודיים להרחבת מעגל האנשים שיש להם נגיעה לנושא (למשל פורום “בהערכה רבה”[4]).
  • קשר עם קהלים מקצועיים אחרים
  • איחוד כוחות ביוזמות לימי עיון, פורומים, קבוצות עניין
  • יצירת במה כתובה בצורת newsletter ודיאלוגים באתר[5] ובפייסבוק
  • בהמשך תהליך הסמכה וולונטרי באמצעות כלים שונים: בחינה, דרישות קדם השכלתיות, שיפוט (review) של הצעות ההערכה, ובאמצעות חניכה (סטאז’ פרקטיקום), שיופעלו ביחד או בנפרד בהתאם לסיטואציה.

ויפה שעה אחת קודם J

[1] אין לפרופסיה מילה טובה בעברית. מדברים על מקצוע לעומת עיסוק או פרנסה, אבל ההבדל לא ברור ולכן אדבק בפרופסיה.

[2] http://www.iape.org.il/

[3] בכותר: http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=101824739

במנדלי: http://mendele.co.il/?wpsc-product=haarahabou

[4] http://www.evalue.org.il/

[5] http://www.iape.org.il/