כשאנחנו מדברים על הערכה של תכניות ופרויקטים אבל גם על הערכת מיזמים שונים, הערכת עובדים וכל כיוצא באלה, אנחנו מדברים על מוסד חברתי מודרני. ואסביר.

מוסד הוא פתרון מוסדר וידוע שכל חברה מוצאת לעצמה לפתרון של אתגר או סוגיה חברתית. “משפחה” למשל, על מאפייניה השונים בחברות ובתרבויות שונות, באה לפתור בין היתר את בעיית ההתרבות האנושית והדאגה לצאצאים ולגידולם, באופן שיתאים למבנה החברה ולתרבותה. לכל קבוצה תרבותית הגדרה שמתאימה לה של מה נחשב “משפחה”, מה נכון ומה לא נכון לעשות במסגרת משפחתית. מהי הורות נכונה וכדומה.

מוסדות גדולים אחרים הם חינוך. לכל חברה הפתרונות המוסדרים והממוסדים שלה של איך להעביר את הידע והתרבות של אותה חברה לדור הבא. או מוסד ה”דת”, שכולל את מבנה האמונה, אבל גם את ההתארגנות החברתית בהקשר הזה. התארגנות שכוללת ארגונים, תפקידים, טקסים ונוהלים.

באופן דומה, ההערכה היא מוסד חברתי. תפקידה, בהקשר הזה, לתת פתרון לסוגיית הסטנדרטים והקריטריונים של תהליכים ותוצרים בחברה המודרנית. בשונה מיחסים בינאישיים בחברה המסורתית שהם בין אנשים, ברוב המקרים מוכרים, ייחודה של החברה המודרנית בהשוואה לחברות מסורתיות היא ריבוי היחסים בין תפקידים. אנחנו בקשר עם פקיד הבנק, נהגת האוטובוס, המורה, השוטר, הרופאה, מוכר הכרטיסים והזבן בסופרמרקט. אנחנו מסתמכים על מהנדסים שבונים גשרים ובניינים, ועל חוקרים שמייצרים תרופות או שולחים לוויינים לחלל.  כל זה שונה מאד מההיכרות האינטימית עם הנפח של הכפר או הנגר של הכפר, עם הכומר ועם המורה, בחברה המסורתית.

ההערכה היא המוסד החברתי שאמון על בדיקת העמידה בסטנדרטים והקריטריונים של התוצרים והתהליכים, ומידת האפקטיביות של תוכניות ומיזמים. ואכן אופנים שונים של הערכה כתהליך בדיקה פורמאלי, החל מראיית חשבון וכלה בבקרת איכות מצויים בכל תחום של חיינו. הערכת תוכניות ופרויקטים היא חלק מאותו מוסד, כשההתמחות של התחום היא הערכת תוכניות ופרויקטים בתחומים מתחומים שונים החל מחקלאות, דרך חינוך וחברה וכלה ברפואה.

כמוסד חברתי הערכה נמצאת ביחסי גומלין עם ערכים ואמונות חברתיות. עם שינויים חברתיים ותהליכים פוליטיים וכלכליים. והיא משפיעה ומושפעת כל הזמן.

יכולתה של ההערכה להשפיע הופכת את ההערכה למעשה פוליטי. למעשה ההערכה רוויה בפוליטיקה.

היא נובעת ממדיניות;

היא מבטאת מדיניות;

היא מזינה מדיניות;

משחק פוליטי והשפעה על יחסי כוחות בתוך המוערך ומחוצה לו הם חלק בכל פעול הערכה;

לאופן שבו היא נעשית ולקריטריונים שלה יש השפעה גדולה על המוערך. וכפי שכבר אמר מייקל פטון: “הערכה אינה פוליטית כאשר לאף אחד לא אכפת מהתוכנית המוערכת; אף אחד אינו יודע על התוכנית המוערכת; כסף אינו מעורב וגם כוח וסמכות אינם שיקול.”( Patton, 1997)

כדי לחזק טענה זו די אם נתבונן בקורה היום בעולם בתחום ההערכה. גופים פיננסיים גדולים וחזקים וגופים אחרים בעלי השפעה עולמית מעורבים היום באופן משמעותי ביותר בשדה ההערכה. לדוגמה, הבנק העולמי מקים ארגוני הערכה ברחבי אפריקה, הממשל הפדרלי בארצות הברית מכתיב סטנדרטים להערכה ולמחקר, האיחוד האירופי ממנה נציבי הערכה במדינות המצטרפות לאיחוד, ממשלות ברוב מדינות אירופה מפעילות יחידות הערכה, האו”ם וסוכנויות שונות שלו מפעילים הערכה ומקיימים הכשרות למעריכים, ה-OECD שותף לארגוני הערכה בינלאומיים חזקים. קמו גופי הערכה רבי-עצמה (כגון NONIE –  התארגנות שמאחדת בתוכה 70 ארגונים, ביניהם מחלקת ההערכה של האו”ם, הבנק העולמי, ה-OECD-DAC, וארגונים לאומיים במדינות מתפתחות) שמכתיבים במידה רבה את שאלות ההערכה ואת דרכי ההערכה בחלק ניכר מגופים אלה, ומכאן גם בעולם (ראו למשל: (http://www.worldbank.org/ieg/nonie/ או http://www.oecd.org/oecdworldforum).

וכל זה לא בהכרח מכוונות טובות. במקרים רבים משלבים הערכה במקומות שבהם רוצים לשנות דפוסי התנהגות קיימים ולהחדיר דפוסים חדשים. הבנק העולמי שמקים ארגוני הערכה בכל אפריקה ובמדינות מתפתחות, מחפש שליטה ופיקוח על השקעות ומשאבים שלו ושל אחרים באמצעות החדרת נוהלי ניהול וארגון שמתאימים לו.

התפישה בארה”ב היא תפישה של סטנדרטים ופיקוח באמצעותם. גם האו”ם מעוניין לפקח על פעילות הסניפים הרבים שלו, הכספים שמועברים דרכם, על דרכי השקעת הכספים והאפקטיביות שלהם.

והאיחוד האירופאי ממנה נציבי הערכה – evaluation commissioners – על מנת להשתית תרבות שלטונית שהוא יכול לחיות איתה.

הזכרתי שהערכה משפיעה ומושפעת. להשפעות ההדדיות יש כמה רמות. הרמה החמקמקה ביותר, ואולי החשובה ביותר היא הרמה של הערכים והתפישות החברתיות של מה נכון ואיך אנחנו רוצים שהדברים יראו. ערכים ותפישות שעומדים בבסיס הקריטריונים והסטנדרטים שלנו, ועוד קודם בבסיס שאלות ההערכה שאנו שואלים. מהו גשר טוב? מהו תכנון נכון של שירותים רפואיים? קליטה טובה של עולים? מאחורי השאלות האלה והתשובות להן עומדת השקפת עולם חברתית.

דוגמה טובה להזנה ההדדית שבין ההערכה לתפישות חברתיות הם המבחנים הבינלאומיים במערכת החינוך. מאיזו נקודה שלא נתחיל במעגל ההשפעות ההדדיות, אם מתבוננים – הן ברורות לעין. הבחינות סימנו למערכת החינוך נקודת תורפה, מערכת החינוך התגייסה בדרכים שונות להתגבר עליהן. תוך כדי כך נפתח דיון ציבורי על מטרות החינוך, שבעקבותיו חלו שינויים בתפישה הציבורית לגבי חשיבותן של מטרות מסוימות. המטרות האלה נבדקו על ידי גורמי הערכה שונים וחוזר חלילה. בפיזה האחרון שמה ההערכה על השולחן את סוגית צמצום הפערים בחברה. בפעמים קודמות נסב השיח על חשיבות החינוך המדעי. כמובן שעצם ההשתתפות של ישראל במבחנים הבינלאומיים נובעת מהשקפת עולם חינוכית ופוליטית שגם סביבה מתנהל שיח ציבורי. ויש אנשי חינוך בולטים שמתנגדים להם, או ממעיטים בחשיבותם. בולטת בהם היא שרת החינוך לשעבר, הפרופסור יולי תמיר.

קל להביא דוגמאות מתחום החינוך, מכיוון שזהו התחום המוערך ביותר בישראל, ובאופן שיטתי וגורף. וגם זו כמובן אמירה חברתית וערכית. (גם העובדה שהחינוך מוערך וגם שבתחומים אחרים אין בכלל הערכה).

ברמה  פחות חמקמקה לעצם העובדה שנעשית הערכה יש השלכות לא מועטות, עוד טרם שנגענו  בתוצאותיה, ומשתי סיבות. הראשונה נעוצה בטבע האנושי שלנו. אנחנו מקפידים במיוחד באותם עניינים שעליהם יבדקו אותנו. כל התייחסות חיובית או שלילית מחזקת למידה. באופן קונקרטי יותר להערכה אנחנו מכירים את האמירה של מייקל פטון “What gets measured gets done” (Patton 1997). וזה נכון לאנשים וגם לארגונים. ההערכה מסמנת לנו שהנושאים שהיא מעריכה הם הנושאים שחשוב להתמקד בהם. יש לכך השלכות חיוביות – תשומת לב לדברים שמישהו חשב שהם חשובים (הערכה היא מעשה פוליטי כבר אמרנו). הצד השני של אותה מטבע עלול להיות הזנחה של תחומים אחרים (בגלל התמקדות יתר בתחומים המוערכים).

הזכרתי ברמז את הסיבות לביצוע הערכה. הערכה יכולה להיעשות לצורכי למידה ושיפור, או לצורכי בקרה ומיון, בגלל צרכים פוליטיים שונים, דרישות חיצוניות, צרכים מינהליים וכן הלאה. כל אלה משפיעים קודם כל על שאלות ההערכה. וגם על האופן שבו תתבצע ההערכה, ועל אופן השימוש בממצאים שלה. לממצאים ולאופן השימוש בהם יש כמובן השפעה כזו או אחרת גם על המוערך וגם על מזמיני ההערכה.

אופן ההערכה – מושפע מאד מתפישות מקצועיות אבל גם מאידיאולוגיות ומפוליטיקה. דוגמה בולטת מאד היא ההחלטה בחוק של ממשל בוש הבן לקבל כממצאים ראויים רק ממצאים של הערכה ומחקר במערכים ניסויים – RCT – Randomized Controlled Trials (קבוצה מטופלת וקבוצת ביקורת שחולקו באופן אקראי). ברמה המקצועית ישנם ויכוחים רבים בין גישות הערכה שונות והמתודולוגיות הנובעות מהן (מעצבת או מסכמת? תוצר או תהליך? כמותי או איכותני? הוליסטי או אנליטי? הערכת מטרות או הערכה בגישת המערכות? וצירופים שונים של כל אלה. אם למנות רק כמה מוקדי ויכוח). גם בציבור ואצל מקבלי ההחלטות ישנן תפישות, לא תמיד מבוססות על איך צריכה להתבצע ההערכה.

אלא שמעבר לכל אלה, פעולת הערכה מייצרת ידע. הערכה לא רק אוספת נתונים. היא גם מעבדת אותם, מנתחת אותם ונותנת להם משמעות. מול תחושות, אינטואיציות, ניחושים ודעות – ההערכה באה עם מידע ועם ידע. גם אם מקבלי החלטות ובעלי עניין לא מסכימים עם מה שההערכה מציגה בנושא המוערך – הדברים על השולחן. בכך היא יוצרת שיח, מציבה אלטרנטיבות ומראה פנים נוספות לנושא המוערך.

אם נסכם – ההערכה מקיימת מערכות רבות של השפעות הדדיות בכל הרמות והממדים החברתיים, הערכיים והפוליטיים  שבתוכם היא שרויה. משמעות הדבר, לדעתי, שלמבצעי ההערכה אחריות לא מועטה באשר להשפעות שהם יוצרים. אחריות שהיא לא רק מקצועית אלא גם חברתית ובעיקר מוסרית.

מה, לדעתי, כדאי שנעשה כמעריכים?

במישור המקצועי אין צורך להכביר מילים. פעולת ההערכה צריכה להיעשות באופן המקצועי ביותר שניתן. הערכה זה לא “בערך”. אנחנו, המעריכים חייבים לכבד את עצמנו כבעלי מקצוע ולנהוג בהתאם. לעבודה מקצועית וטובה חשיבות בפני עצמה. חשיבותה מתעצמת בגלל השפעת ההערכה בתחום החברתי ומכאן לאחריותה המוסרית.

המישור החברתי והמישור המקצועי קשורים מאד ביניהם, מכיוון שחלק גדול מתפקידיה החברתיים ואחריותה החברתית של פעולת ההערכה קשורים לאופן פעולתה המקצועי. תפקיד חברתי חשוב ביותר הוא לצבור, לארגן, להמשיג ידע ולהפיצו. דוגמה מצוינת לפעולה כזו בישראל ניתן לראות בסוגית קליטת העליה בכלל, וקליטת יוצאי אתיופיה בפרט. לפחות לאורך העשור הראשון לקליטת יהודי אתיופיה, היה תפקיד ההערכה בבניית הידע התרבותי, חברתי והכלכלי לגבי יוצאי אתיופיה, כמו גם ההיסטוריה שלהם ותהליך העליה, גדול משל האנתרופולוגים והחוקרים האחרים. יותר מזה, הידע שיצרו המעריכים שימש חזרה את המתערבים למיניהם בקרב הקהילה, בין אם סוכנויות ממשלתיות ובין אם פרויקטים של עמותות וגופים חוץ ממשלתיים או קרנות. אפשר כמובן להתווכח עד כמה חלחל הידע הזה מעבר לאותם גופים מטפלים, וציניקנים אולי יאמרו שכלום לא השתנה. מניסיוני אני יודעת שלהערכה היה תפקיד משמעותי וחיובי.

במקביל לתפקיד הקודם יש להערכה תפקיד מחנך באמצעות דחיפה לנורמות עבודה מושכלות ומבוססות נתונים, ובשני מישורים. האחד – הטמעת חשיבות המידע והנתונים לקבלת החלטות מושכלות לעבודה של ארגונים, סוכנויות ומקבלי החלטות למיניהם, ודרכי השימוש בהם.

השני – ביקורתיות ויכולת הבחנה לגבי איכותם של נתונם ושל מידע. שאלת השאלות החשובות. שימוש במתודולוגיות נכונות. ובעיקר החשיבות של מבט על תהליכים ולא רק על תוצרים, והבנה של הקשר בין שניהם.

תפקיד חשוב לא פחות שלנו כמעריכים הוא מתן קול לקבוצות שונות, ובעיקר מתן קול למוטבים.

המיקום של ההערכה הוא בין המממנים והמתערבים מצד אחד, לבין האוכלוסייה המטופלת. מיקום אידיאלי לתווך ולגשר בין כל הקולות ולתזמר אותם.

חשוב שההערכה תביא את קולות המוערכים ולא רק תבצע את בקשות המממנים והמתערבים. בכך תורמת ההערכה פעמיים. פעם אחת ביצירת תבונה קולקטיבית. תבונה קולקטיבית נוצרת מתוך התייחסות לכל סוגי הידע, ומתן קול לכל השותפים. כך נוצר ידע חדש: מקיף יותר, רלוונטי יותר, שהוא נחלת כל השחקנים.

פעם שנייה במתן במה לקולות שלא תמיד נשמעים. בוודאי לא כקול שווה.

כאן נכנס גם ההיבט המוסרי של ההערכה. אנחנו המעריכים צריכים לזכור את התביעה המוסרית של “האדם כתכלית” בציווי המוחלט של קאנט, לפיה על האדם לעשות כל מעשה כלפי האחר אך ורק אם במעשה זה הוא רואה באחר תכלית לשמה ולא אמצעי בלבד.

כמעריכים אנחנו יכולים בקלות רבה לעבור על הציווי הזה. להשתמש באחרים, בעיקר במושאי ההערכה כאמצעי לקבלת מידע, כמקור לנתונים, עבורנו ועבור מקבלי ההחלטות.

גם המתערבים, מפעילי התוכניות שהן לכאורה למען האוכלוסייה, לא תמיד שואלים את האוכלוסייה לצרכיה, ומאמינים, מתוך הכוונות הכי טובות, שהם יודעים יותר טוב.

תפקידנו כמעריכים במתן קול למוטבי ההערכה הוא חשוב ונכון גם מבחינה מקצועית – הנתונים שנקבל יהיו אמינים יותר ומועילים יותר – אבל גם ואולי בעיקר, מבחינה מוסרית.

פעולת ההערכה היא לא פעולה נייטרלית. היא פעולה לקראת תכלית. יש לה השפעה בעולם. יש לה אמירה. חשוב שלא נמעיט בערך התפקיד החברתי שלנו וההשפעה שלנו, כי יש לנו השפעה גם בסביבה הקרובה וגם הרחוקה.